מי הם המתאמנים שמצליחים בספורט שלהם ולעומתם מי הם הנכשלים החוזרים? מה הדבר שמפריד בין אלה שמצליחים להתמיד ולהשקיע לאורך זמן לעומת אלה שמפסיקים? 

מאת: גיא חלמיש

אחד סיפר שבשבת שעברה עשה אימון ומאז לא. השניה אמרה שהיא לא מצליחה לקום בבוקר להתאמן ובערב היא כבר עייפה. אחר סיפר שהיה שבוע קשה בעבודה אז הוא לא רץ, אבל השבוע הוא מתכוון להתחיל. כמאמן אני נתקל לא מעט בהסברים של אנשים להפסד של אימונים. לא תמיד אלה תירוצים, לפעמים אלה סיבות מוצדקות שאני הראשון שאתמוך בהן כבסיס הגיוני להחלטה לא להתאמן. גם יש לא מעט מצבים שמומלץ לא להתאמן בהם (לדוגמה: פציעה, העדר שינה, מחלה ועוד). אבל יש גם אנשים שברור שזה לא המקרה אצלם. אנשים שמשהו בהתנהלות שלהם לא עובד. 

פשוט לבוא לאן שצריך

יש יותר מהתנהלות אחת שמונעת את היכולת להתמיד באימונים, אבל הפעם אני רוצה להתמקד באלה שנבדלים מאחרים בכך שאין להם את התכונה הזו שמאפשרת לצלוח משברים. הדבר הזה שיש לאנשים מסוימים ואין לאחרים- התכונה שמשאירה חלק לנצח קשיים ולהמשיך לנסות עד שזה מצליח. 

בספרה "גריט", רב מכר מרתק בתחום הפסיכולוגיה שיתרום לכם בספורט יותר מכל מאמר על תוספי תזונה ומעגלי אנרגיה בגוף (הוצאת מטר), מספרת אנג'לה דאקוורת על משפט של וודי אלן: "שמונים אחוזים מן ההצלחה בחיים הם פשוט לבוא לאן שצריך". אני מוצא שאלה שמשתפרים ברמה מדהימה בתוכניות שלי הם פשוט מי שפשוט עושים את זה! המתאמנים שמצליחים בריצה שפשוט באים לאן שצריך בעקביות מרשימה ללא פספוסים: 3 או 4 פעמים בשבוע ויוצאים לאימון.

אחד כזה הוא דורון שמתאמן אצלי, שסיפר לי רגע לפני כתיבת הכתבה שהוא פספס אימון אחד בלבד בתוכנית ב8 החודשים האחרונים! לעומת דורון, הנכשלים הם תמיד אלה שמסבירים למה הם לא עשו דברים (הם תכננו, הם רצו, היתה להם באמת כוונה, אבל זה לא קורה אצלם) – הם נכשלים ואני בטוח שלא רק בספורט. יש פה משהו אחר, עמוק יותר. 

גריט

במקום הכמעט יחיד בו ספרה מתחבר לריצה, אנג'לה דאקוורת ממשיכה לספר ב"גריט" על מבחן בהארווארד מ1940 שהעלה 130 סטודנטים בריאים על מסילה בזווית ומהירות קשה. המבחן ניסה לראות מהן התכונות של אנשים מצליחים ובריאים. החבר'ה האלה נשארו על המסילה כ4 דק' בממוצע, אבל חלק לא עברו דקה וחצי. זה היה ניסיון לבדוק סבולת וכח רצון- המידה שבה מוכן הנבדק לדחוף עצמו או שנוטה לפרוש לפני שהעונש נהייה קשה מדי.

מה שמעניין זה לא המחקר הספציפי הזה שבעיני בודק דווקא את היכולת לדחוף את עצמך לקצה ולא את מה שהתיימר לבדוק, אלא מה שקרה איתו אחרי כן: במשך עשרות שנים לאחר מכן המשיכו וביצעו מעקב אחרי האנשים האלה מאותו מחקר, ומצאו מתאם מרתק: "התברר שמשך הריצה שלהם במבחן מתקן הכושר חזה באופן אמין להפתיע את הסתגלותם הפסיכולוגית במהלך חייהם הבוגרים". 

בספר "גריט" טוענת המחברת שלו היו בודקים מי מהם היו באים לחזור ולשפר את התוצאה שלהם למחרת ושבוע לאחר מכן, היו משפרים פי כמה וכמה את החיזוי להצלחה בחיים. ההסבר לתיזה הזו שעומדת בבסיס הספר הוא: לא הכישרון ואפילו לא היכולת לסבול עד הקצה הם שקובעים, אלא הרצון להשתפר, והמוכנות להשקיע בכך לאורך זמן. תשאלו את ירדן ג'רבי בסרטה הדוע "נחישות"… זו היכולת לעשות תרגול חוזר למרות שהוא לא מתגמל מיידית, והיכולת להתמיד למרות אי הצלחה. זה הפיצוח האמיתי- כלומר אותה תכונה שנקראת "גריט".

הכותב באימון החלפות בטריאתלון: שוב ושוב עד שמשתפרים

ויתור מהיר?

חוסר סובלנות וחיפוש תוצאות מיידיות? הפרעת קשב וקפיצה ממשהו אחד למשהו אחר לפני מיצוי ההתקדמות וללא התמדה? עצלנות וקושי לקום ולצאת? וותרנות מהירה אל מול מכשול ראשון? לא הלך אז… פוף, מתנדפים וקופצים לדבר אחר? נתקלתי בהכל. ואני מאשר בלי מחקר פסיכולוגי של עשרות שנים שכל אלה עוצרים אתכם מלהצליח. כל אחד אצלי משתפר ברמה של עשרות שניות לקילומטר בריצה, אם הוא פשוט מגיע לאימונים. זה הכל! פשוט מקשיב לטיפ של וודי אלן ויוצא לרוץ בדיוק לפי התוכנית. 

אני מודה: אני מעריך יותר את אותה אישה בוגרת, עם או בלי כמה קילו ספייר להורדה, וחוסר ספורטיביות מוחלט שעושה 8 דקות לק"מ, אבל מתאמצת ולא מוותרת על אף אימון. אני מבטיח לכם שאת אותה אישה אני אצליח להביא לאהוב את הריצה! אבל את אותו וותרן מרים ידיים, את אותו מבולבל שלא מצליח לארגן לעצמו סדר יום יומי ושבועי קבוע שיש בו מקום ל-3 אימונים של חצי שעה בסה"כ, ואת אותה אחת חסרת סבלנות שרוצה תוצאות מהירות בלי מחויבות- את כל אלה אני יודע שאתקשה לשפר. כי אין להם סיכוי להצליח.

שינוי עמוק של תכונות אישיות והתנהגות של בני אדם זה לא המקצוע שלי, בשביל זה לא הולכים למאמן אלא לפסיכולוג. אל המאמן צריך לבוא כבר עם המחויבות להתייצב ולבצע את כל האימונים גם אם זה לא טבעי לכם בתחילת הדרך (זה משתנה בהמשך ולומדים לאהוב את הריצה, מבטיח!). אנשים שמפסידים אימונים בגלל עצלנות, וותרנות או חוסר יכולת לנהל מיקוד ומחויבות לתוכנית לאורך זמן, אין להם סיכוי להיות מצליחים – גם בספורט.

 


 

זה פשוט להשתפר בריצה בצורה משמעותית, לפרטים: ראנפאנל אימון אישי